אם באו שני עדים והעידו על פלוני שעבר עבירה. בית הדין חקר אותם וע״פ עדותם פסק שפלוני חייב מיתה או מלקות או ממון. לפני שבוצע גזר הדין הגיעו עדים אחרים והעידו עם שני העדים הראשונים שבזמן המקרה הם היו איתם במקום אחר ולכן לא יכול להיות שהם ראו את מה שהם מעידים עליו. בתנאים האלו בלבד, מוכרזים העדים הראשונים כעדים זוממים ועושים להם מה שהם זממו לעשות לנידון.
כלומר כדי להתחייב בדין עדים זוממים:
- פסק הדין נפסק
- גזר הדין עדיין לא בוצע
- העדות של העדים האחרונים היא על העדים הראשונים ולא על המקרה
העדות חייבת להיות מדוייקת – מתי ארע המקרה בדיוק ובאיזה מקום – בכל מקרה אחר לא נוכל לקבל את העדות כי לא יהיה ניתן להזימה. כמו כן יש לשאול את העדים אם היה עוד מישהו שראה את העדות שלא יוכלו לטעון כך בעתיד
התורה מחדשת לנו שמאמינים לעדים השניים ולא לראשונים. אפשר להסביר זאת כגזרת הכתוב או שבעצם העדים השניים מעידים עדות שונה – הם לא מעידים על המקרה, למשל יכול להיות שבאמת פלוני עבר עבירה. הם מעידים על העדים שלא יכול להיות שהם ראו את העבירה ולכן אין כאן הכחשת עדות אלא עדות נוספת
בכל מקרה שתפסו עדים משקרים הם יכולים להגיד טעינו בזיהוי חוץ ממקרה כזה שהם בכלל היו במקום אחר – כאן הם לא יכולים לתרץ שלא שמו לב כי ברור לחלוטין שכוונותיהם היו זדוניות.
זה מקרה מיוחד בתורה שבו אנו רואים שהתורה מענישה על מחשבה רעה. יש רמז לכך שמכות בגימטריה הרהורים (לימוד המסכת מציל מהרהורי עבירה)
המשנה מפרטת כיצד נעשים עדים זוממים אולם מביאה שני מקרים מיוחדים שלא עושים לעדים מה שזממו אלא נותנים להם מלקות:
- עדים שהעידו על כהן פלוני שהוא חלל כלומר שאמו היתה גרושה או חלוצה לפני שנולד
- עדים שהעידו על אדם שהוא הרג בשוגג ולכן חייב לגלות לעיר מקלט