מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות

הסבר

זוממים לא גולים

עכשיו עוברת הגמרא לברר את הדין השני – עדים שהעידו על מישהו שהוא חייב גלות כי הם ראו שהרג בשוגג ונמצאו זוממים – לוקים ולא גולים

ריש לקיש אומר שנלמד את זה מהפסוק ״הוא ינוס אל אחת הערים״ – המילה ״הוא״ לכאורה מיותרת וממנה אנחנו לומדים שדווקא הוא ולא הזוממים.

רבי יוחנן מנסה ללמוד מקל וחומר – אם הורג במזיד לא גולה למרות שהוא עשה מעשה נלמד מקל וחומר שמי שגם מזיד אבל לא עשה מעשה לא יגלה כלומר הוא מסתכל על הגלות בתור עונש וכיוון שלא מענישים מי שעשה מעשה , גם לא נעניש מי שלא עשה מעשה

הגמרא דוחה שדווקא אולי נלמד הפוך : מי שעשה מעשה לא יגלה כדי שלא יכפר לו העוון ודווקא מי שלא עשה מעשה שזה קל יותר כן יגלה כדי שתהיה לו כפרה – מכאן שסברת רבי יוחנן נדחית ונשארנו עם התירוץ של ריש לקיש – ״הוא ינוס אל אחת הערים״ – דווקא הוא ולא הזוממים