אין העדים זוממים נהרגים עד שיגמר הדין

עדים זוממים רק אחרי גמר הדין ולפני הביצוע

אם הזימו את העדים – הם יהרגו רק אם נגמר הדין על פיהם כלומר הם העידו , בית דין חקר וקיבל את עדותם וגזר את דינו של החשוד לההרג (ועדיין לא הרגו אותו) ואז באו עדים והזימו אותם.

בכל מקרה אחר כלומר אם לא גזרו את הדין עדיין או שכבר הרגו אותו אין נהרגים העדים הזוממים

לומדים את זה מהמילה אחיו – ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו – לכאורה המילה אחיו מיותרת אלא שלומדים ממנה שעדיין אחיו קיים (חי)

יש במשנה ויכוח בין חכמים לצדוקים שטוענים שרק אחרי שנהרג החשוד על פי עדותם הם יהרגו גם בגלל שכתוב נפש תחת נפש וחכמים לומדים מהמילה נפש שרק אחרי שהתחייב החשוד בנפשו כלומר גזרו את דינו אבל עדיין לא נהרג (אחיו)

 

לא לומדים אזהרה ועונש מקל וחומר

 

תנא ששמו בריבי אומר לנו את הכלל – לא הרגו את החשוד – העדים נהרגים , הרגו את החשוד – העדים לא נהרגים.

אביו שואל אותו – והרי אפשר ללמוד את זה מקל וחומר – אם הם יהרגו לפני שהוציאו את החשוד להורג – לא כל שכן שיהרגו אחרי שהוא נהרג?

בריבי עונה לאביו – לימדת אותנו שאין לומדים עונש מקל וחומר

איך לומדים שאין לומדים עונש מקל וחומר?

התורה כתבה פסוק – ״איש אשר יקח את אחותו בת אחיו או בת אימו … ונכרתו …״ הפסוק מדבר על אחות רק מאבא או רק מאמא – אפשר היה ללמוד מקל וחומר שאם יש עונש על אחות רק מצד אחד על אחות משני צדדים לא כל שכן? למרות זאת התורה מביאה בסוף הפסוק במפורש עונש על אחות מלאה – ״… ערוות אחותו גילה״ ומזה לומדים שאי אפשר ללמוד עונש מקל וחומר

ומאיפה לומדים שלא מזהירים מקל וחומר? 

בפסוק אחד ״ ערוות אחותך בת אביך או בת אמך… לא תגלה ערותן״ מדובר על חצי אחות

בפסוק נוסף – ״ערוות בת אשת אביך … אחותך היא״ – המילים אחותך היא מיותרות ולומדים מזה אזהרה לאחות מלאה

שוב יכולנו ללמוד מקל וחומר אבל אין לומדים אזהרה מקל וחומר

גם אלו שאומרים שכן אפשר ללמוד עונש מקל וחומר יסכימו שלא לומדים אזהרה (איסור חדש) מקל וחומר

 

גם חייבי מלקות ילקו רק אם נגמר הדין על פיהם

לומדים את זה מגזירה שווה – רשע בחייבי מיתות בית דין ורשע בחייבי מלקויות (כפי שלמדנו בעמוד הקודם)

 

גם חייבי גלויות ילקו רק אם נגמר הדין על פיהם

הם לא יגלו כפי שלמדנו בדף הראשון אבל מלקות נחשב להם לדין זוממים (וזו ראיה לדברי התוספות בדף ב שלמרות שלא עושים להם כאשר זמם זה נחשב הזמה)

לומדים מגזירה שווה –נאמר ברוצח במזיד –  ״מות יומת הרוצח״  ,וחייבי גלות –  ״לנס שמה רוצח״

 

מקרה שהיה עם עד זומם אחד

הגמרא מביאה ברייתא שאמר רבי יהודה בן טבאי (בלשון שבועה) שהוא הרג עד זומם אחד (העד השני לא הוזם) לאחר גמר הדין כדי ללמד את הצדוקים שהורגים דווקא לפני ביצוע גזר הדין ולא אחרי. שמעון בן שטח אומר לו שהוא שפך דם נקי כי אמרו חכמים שאין העדים נעשים זוממים אלא במצב ששניהם זוממים ולכן אם רק אחד נמצא זומם הוא לא נהרג/לוקה/משלם

אחרי ששמע רבי יהודה דין זה קיבל על עצמו שלא יפסוק אלא לפני שמעון בן שטח וכל ימיו השתטח על קברו של העד שהרג לבקש ממנו מחילה והיה קולו של רבי יהודה נשמע מבית הקברות והיו חושבים שזה קולו של ההרוג במחאה על שהרגו אותו – אמר להם רבי יהודה שזה הוא ולראייה שכאשר הוא ימות יפסיקו הקולות. רב אחא בנו של רבא אמר לרב אשי שזו לא ראייה כי אולי אחרי מותו הזמין אותו העד לדין תורה או שאולי פייס אותו בשמיים ולכן אין קולו נשמע