המלווה את חברו סתם

תנא ^זהמלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב למימר ה"מ במלוה בשטר דלא עבד איניש דטרח דכתב שטר בציר מתלתין יומין אבל מלוה על פה לא אמר ליה רב הכי אמר חביבי אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה תניא נמי הכי המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה אמר ליה שמואל לרב מתנה לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה א"ל דכתיב (דברים טו, ט) קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמטה אלא מה תלמוד לומר שנת השמטה לומר לך [יש] שמטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום דאמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה

סתם הלוואה – 30 יום

עוד ברייתא – המלווה לחברו בלי לקבוע זמן פרעון לא יכול לתבוע החזר פחות מ 30 יום. רבה בר בר חנה סובר שזה מדובר במקרה שכתבו שטר על ההלוואה כי לא הגיוני שיטרח ויכתוב שטר על פחות מ 30 יום אבל הלוואה בע״פ יכולה להיות לפחות מ 30 יום

רב חולק עליו ואומר שבכל מקרה בין בע״פ בין בשטר לא ניתן לתבוע בפחות מ 30 יום

שמואל מברר דין זה – מבקש מרב מתנה שלא ישב רגליו עד שיפרש לו מאיפה לומדים שסתם הלוואה זה ל 30 יום.

התשובה היא שלומדים את זה מהפסוק – ״קרבה שנת השבע שנת השמיטה״. יש בפסוק הזה כפילות מיותרת לכאורה שנת השבע היא שנת שמיטה אז למה צריך להגיד את שניהם?

התירוץ הוא שיש עוד סוג של ״שנת שמיטה״ בהלוואה בלי זמן פרעון ולמה דווקא 30 יום? כי למדנו מדין עורלה שאם נטענו עץ יותר מ 30 יום לפני ראש השנה – כאשר יגיע ראש השנה זו תהיה השנה השנייה כלומר 30 יום בשנה נחשב שנה שלמה